החלטה בתיק בש"פ 975/04

           בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופט: ח' כבוב), אשר הורה על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים בעניינו, בעקבות שני כתבי אישום שהוגשו נגדו. 

1.        כתב האישום הראשון הוגש ביום 2.11.03, והוא מייחס לעורר עבירות של עשיית עסקה בסם מסוכן וניסיון לייבוא סם מסוכן (להלן: פרשת הסמים). על פי הנטען בכתב האישום, פעל העורר ליישובו של סכסוך אשר נתגלע בין ניסים ארגז, נאשם 3 בכתב האישום (להלן: ארגז) לבין אחרים, על רקע כישלונה של עסקת סמים בה היה ארגז מעורב. מהעובדות הנטענות בכתב האישום עולה כי בתמורה לסיוע האמור, פנה ארגז לעורר בהצעה כי ייתן לו 1.5 ק"ג של סם מסוג קוקאין ממשלוח סם אותו הוא אמור לקבל, וכי העורר הסכים להצעה (להלן: האירוע הראשון). על פי כתב האישום, בהמשך לאירוע הראשון, ולאחר שארגז שטח בפני העורר את קשייו ביבוא הסם, גייס העורר את מוטי חסין, נאשם 2 בכתב האישום (להלן: חסין) על-מנת שיסייע לארגז בפעילותו לייבוא הסמים. עוד נטען כי במהלך פגישה שנתקיימה בין העורר לבין חסין וארגז, קשרו השלושה קשר לייבא לישראל סם מסוג קוקאין במשקל 10 ק"ג, וכי מאותו שלב ואילך פעל ארגז לקידומו של הקשר, אשר בסופו של יום לא יצא אל הפועל (להלן: האירוע השני).

           כתב האישום הנוסף נגד העורר הוגש ביום 31.10.03, ובו מיוחסות לעורר עבירה של קשירת קשר לביצוע רצח, וכן עבירות של נשיאה, הובלה והחזקה של נשק (להלן: פרשת ניסיון ההתנקשות). על פי הנטען בכתב אישום זה, קשרו העורר ומשה ברדוגו, נאשם 2 בכתב האישום (להלן: ברדוגו) יחד עם אחרים קשר לרצוח את אהרון אבו חמרה וזאב רוזנשטיין. לשם כך אף ערכו העורר, ברדוגו ואדם נוסף סיור תצפית על מקום עסקו ומקום מגוריו של אהרן אבו חמרה, בו נבחנו דרכי פעולה לביצוע ההתנקשות בשניים. ביום 23.9.03 הגיעו, על פי הנטען, העורר וברדוגו למקום עסקו של גדי אבוטבול (להלן: עד המדינה) ודנו עמו בדרכים לביצוע ההתנקשות באמצעות מטען חבלה. למחרת היום, שבו העורר וברדוגו, בנפרד, למקום עסקו של עד המדינה, ומשם נסעו ברדוגו ועד המדינה למקום מסתור, שם מסר עד המדינה לברדוגו לבנות חבלה. לאחר מכן חזר עד המדינה למקום עסקו ודיווח לעורר, אשר המתין כל אותה העת במקום, על דבר העברת לבנות החבלה. בסמוך לאחר מכן נעצרו עד המדינה וברדוגו, ובעקבות מעצרם נעצר גם העורר וסוכלה תוכנית ההתנקשות.

2.        בד בבד עם הגשת כתבי האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, ובהחלטתו מיום 29.1.04 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ח' כאבוב) על המעצר, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכל אחד מכתבי האישום. בית המשפט ציין כי שני כתבי האישום מבוססים, בעיקרם, על דבריו של עד המדינה. בית המשפט הוסיף וציין כי פרטים מעדותו של עד המדינה בנוגע לפרשת ניסיון ההתנקשות מאומתים בראיות אובייקטיביות, וכי גם בחומר הראיות הקשור לפרשת הסמים יש כדי להוות סיוע ממשי לעדות זו. עוד קבע בית משפט קמא כי נוכח אופיין החמור של העבירות המיוחסות לעורר, קמה חזקת מסוכנות המקימה את העילה למעצרו, וכי אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו.

3.        על החלטה זו, הוגש הערר שבפניי. העורר טוען להיעדר ראיות לכאורה בכל אחד מכתבי האישום שהוגשו כנגדו, בשל סתירות ופגמים שנמצאו בעדותו של עד המדינה, ומשום שלא הובאו כל ראיות סיוע לעדותו של עד המדינה, המסבכות את העורר בעבירות המיוחסות לו. באשר לעדותו של עד המדינה מציין העורר כי עד זה שימש בזמן התרחשות האירועים נשוא כתבי האישום, כסוכן משטרתי ועל אף שדיווח בפרוטרוט על פרשיות הסמים וניסיון ההתנקשות, לא ציין בדיווחיו את שמו של העורר כמי שהיה מעורב בהן. אשר לפרשת הסמים, לטענת העורר אין בעובדות כתב האישום, גם אם תוכחנה, כדי להקים את יסודותיה של העבירה המיוחסת לו והיא עשיית עסקה בסם מסוכן. לדברי העורר האירוע הראשון בו, על פי הנטען, קיבל את הצעתו של ארגז לספק לו סם, אינה מהווה עסקת סמים, ולכל היותר המדובר בהבטחה בלבד מצדו של ארגז, אשר אינה מהווה עסקה נוכח היעדרו של סם קונקרטי. אשר לאירוע השני, טענת העורר היא כי העובדות הנטענות בכתב האישום מבססות, לכל היותר, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ואין בהן כדי לבסס את עבירת ניסיון הייבוא המיוחסת לו. העורר מדגיש בהקשר זה כי עדותו של עד המדינה אשר סיפר שהשתתף בסופה של פגישה שהתקיימה בין העורר וארגז והבין כי הפגישה נסובה על עסקת סמים, היא בבחינת 'עדות סברה', שאיננה קבילה כראיה, ואילו עצם נוכחותו הנטענת של העורר בפגישה האמורה, אין בה כדי לבסס את העבירות המיוחסות לו. באשר לפרשת ניסיון ההתנקשות, טוען העורר כי גרסת עד המדינה איננה סבירה, אינה נתמכת בדו"חות העיקוב, ואף נסתרת בראיות אמינות על פניהן. על כן, כך הוא טוען, שגה בית משפט קמא בקובעו כי יש בחומר הראיות משום סיוע ממשי לעדותו של עד המדינה.

           המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו בשני כתבי האישום. המשיבה מציינת בהקשר זה כי לאור הכחשתו הגורפת של העורר בחקירותיו, ונוכח רוחבה של יריעת המחלוקת, ניתן להצביע על ראיות סיוע רבות לעדותו של עד המדינה. לטענת המשיבה, יש לראות באירוע הראשון בפרשת הסמים משום 'עסקה אחרת' בהתאם לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים). אשר לאירוע השני, לטענת המשיבה, אין המדובר בהכנה בלבד, כי אם בניסיון, ולטענתה העורר הינו עבריין בכיר, אשר מעורבותו באה לידי ביטוי בעצם השילוב של אדם מטעמו - חסין - בפרשה. בעניין פרשת ההתנקשות, מצביעה המשיבה על שורה של ראיות המהוות, לטענתה, סיוע לעדותו של עד המדינה, זאת בעיקר נוכח הגרסה המרחיקה שמסר העורר בחקירתו. 

4.        לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים בפניי, וכן את מכלול חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

           השאלה האם על בית המשפט לבחון כבר בשלב המעצר, את דבר קיומן של תוספות ראייתיות, מקום שהן נדרשות לביסוס ההרשעה, טרם זכתה למענה אחיד בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ב"ש 276/86 מדינת ישראל נ' מחמד סיידה ואח' פ"ד מ(2) 161, 167; ב"ש 70/90 מאיר צדוק נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1) 250, 251 (להלן: עניין צדוק); בש"פ 1132/91 ניסים ג'רבי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(3) 50, 54; בש"פ 2580/97 אנג'ל אייל נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 415, 421. לעומת זאת ראו: בש"פ 1211/94 אורי בונפיטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2311/94 זיאד מוסרתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4811/97 יחזקאל משה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3) 817, 823). כשלעצמי אני סבורה כי גם בשלב הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים, יכול וצריך בית המשפט לבחון ברמה הלכאורית את שאלת קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, מקום שבו נדרשת תוספת זו לצורך הרשעתו של הנאשם. במקרה שבפנינו, מבוססים האישומים המיוחסים לעורר בעיקרם על עדותו של עד המדינה ובהתאם לדיני הראיות, אכן נדרשת ראייה מסייעת לעדותו של עד המדינה לצורך הרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו (ראו: סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971). עם זאת, הלכה היא כי מהותו והיקפו של הסיוע הנדרש, יכול שישתנו בהתאם לרוחב יריעת המחלוקת שנפרשה (ראו: עניין צדוק, 251; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד מז(1) 292, 302), עוד נפסק כי שקרים מהותיים של הנאשם, הקשורים לעבירות בהן הוא מואשם, אשר הוכחו בראיות חיצוניות, יכולים אף הם להוות סיוע לראיות התביעה (ראו: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 826, 833). כפי שיפורט להלן, עולה מחומר הראיות שהוצג בפניי כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר ובכללן ראיות היכולות, לכאורה, להוות סיוע לעדותו של עד המדינה.

פרשת הסמים

5.        העורר הכחיש בחקירותיו במשטרה כל היכרות עם ארגז, או עם אדם בשם דושי, אשר על פי הנטען שימש כאחד הצדדים בסכסוך שהעורר פעל ליישובו. ברם, עדותו זו של העורר נסתרת בראיות אובייקטיביות ובעדויות חיצוניות לעדותו של עד המדינה. כך למשל מתעדת תמונה המצויה בחומר הראיות, מפגש משולש בין העורר, ארגז ועד המדינה. סיוע נוסף ניתן למצוא, לכאורה, בעדויותיהם של שני מאבטחיו של העורר, אשר אימתו את המידע שמסר עד המדינה בדבר קיומם של שני מפגשים בהשתתפות העורר, ארגז ועד המדינה ואף אישרו את דבר ההיכרות בין העורר לבין דושי - בסתירה, כאמור, לגרסאות המכחישות שמסר העורר (הודעת אילן זלצמן מיום 27.10.03 עמודים 4 ו-5; הודעת אלון זידמי מיום 16.10.03 עמוד 11, וכן הודעתו מיום 27.10.03 עמודים 1 ו-2). העובדה שעד המדינה לא דיווח בזמן אמת על מעורבותו של העורר בפרשיות המיוחסות לו, אין בה לטעמי כדי לכרסם בסף הלכאוריות הנדרש בשלב זה, שכן דיווחים אלו נמסרו בעת שעד המדינה שימש כמקור מודיעיני, ובטרם נחתם עמו ההסכם. על כן, אין זה מן הנמנע כי עד המדינה השמיט והחסיר באותו שלב מן הדיווחים פרטים מהותיים, בהתאם לאינטרסים ולקשרים שאותם ביקש לקדם ולטפח בעת ההיא. העובדה שארגז אינו מסבך את העורר בפרשת הסמים, בניגוד לעדותו של עד המדינה, אף היא אין בה כדי לכרסם בחומר הראיות לכאורה לצורך שלב המעצר, שכן מדבריו של ארגז לאחד מאנשי המשטרה עולה כי הוא נמנע מלמסור פרטים הידועים לו בפרשה, בשל חשש כי יפגע מידי בני משפחתו של העורר (דו"ח תשאול והקלטה מאת רפ"ק בן שלום מיום 9.10.03).

פרשת ניסיון ההתנקשות

6.        העורר הכחיש בחקירתו כי השתתף בפגישה שנתקיימה במקום עסקו של עד המדינה, יחד עם ברדוגו, אולם עדותו של עד המדינה בעניין זה מקבלת סיוע מעדותו של אחד המאבטחים, אשר אישר את דבר קיומה של הפגישה (הודעת אלון זידמי מיום 16.10.03 עמוד 3). אכן, צודק העורר בטענתו כי לוחות הזמנים המשוערים שהציג המאבטח אינם תואמים את התאריכים העולים מעדותו של עד המדינה, אך נוכח העובדה שהעורר הכחיש את עצם קיומה של הפגישה, ונוכח העובדה שהמאבטח  התקשה להצביע באופן מדויק גם על מועד אירוע אחר עליו אין חולק, אני סבורה כי יש בעדות זו כדי להוות סיוע לכאורי לעדות עד המדינה. בנוסף לסיוע זה, קיימים גם דו"חות העיקוב המשטרתיים, המאמתים פרטים מעדותו של עד המדינה ושל אחד המאבטחים, וכן מבססים את חומר הראיות בעניין נוכחותו של העורר במפגש שהתקיים בסמוך לחנותו של עד המדינה בה נידונו, על פי הנטען בכתב האישום, הדרכים השונות לביצוע ההתנקשות. לבסוף, מחומר הראיות ובין היתר מהודעת אלון זידמי מיום 16.10.03, עולה, לכאורה, כי הקשר בין העורר ובין עד המדינה היה תכוף וממשי ולא שטחי וספורדי, כפי שטען העורר. ראיה זו כשהיא מצטברת ליתר הראיות הקיימות בתיק, מהווה אף היא סיוע לעדותו של עד המדינה.

7.        העורר הוסיף וטען, כאמור, כי אין בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, כדי לבסס את יסודותיהן של עבירת העסקה בסמים וניסיון היבוא המיוחסות לו. דומני כי שלב המעצר אינו השלב המתאים לקבוע מסמרות בעניין זה, והוא יתברר, אל נכון, במהלך המשפט. יחד עם זאת ראיתי לציין כי בהתאם לפרשנות שניתנה למונח 'עסקה אחרת' בפסיקה, הרי שאין זה הכרחי כי העסקה תמומש, ובלבד שמדובר בעסקה בין שני צדדים בעלי אינטרס שונה (ראו: ע"פ 214/84 חוזה נ' מדינת ישראל פ"ד לט(2) 190, 194; בש"פ 2999/97 נבואני אחמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 4938/94 דוד שמרלינג נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 181, 196). זאת ועוד, מכלול הראיות שהוצגו יש בו כדי להצביע על מעורבותו של העורר בפרשת הסמים אשר חרגה, לכאורה, מגבולותיה של הסכמה ערטילאית לקבלת סמים במתנה, ועברה לתחום של מעורבות וסיוע לקידומה של פעילות הייבוא שהוביל ארגז, בין היתר, נוכח שילובו של חסין בפרשה וכן נוכח העולה מהודעתו של עד המדינה מיום 14.10.03, המספר על הפגישה במרינה באשדוד בהשתתפות העורר, חסין, ארגז ועד המדינה (פגישה אשר על דבר קיומה העידו גם המאבטחים), ממנה עולה כי העורר היה מעודכן באשר להתפתחויות הנוגעות לעסקת ייבוא הסם וכי באותו מעמד הביע כעס כלפי ארגז על כי שיתף אותו בעסקת ייבוא הסם, אשר הלכה והסתבכה.

8.        סיכומו של עניין, אני סבורה כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. אשר לעילת מעצר, העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית אשר לא הופרכה, ובנסיבות המקרה אין להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏‏א' אדר, תשס"ד (23.02.04).

ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: